היא ארזה את החיים שלה במזוודה כבר בגיל 4, ברחה מאזעקות וטילים, חוותה בריונות בתיכון זר בגרמניה, ועדיין מסרבת לתת למלחמה להגדיר אותה.
ישבתי לשיחה חשופה עם עם דודתי סופיה דיבוב, או כמו שאני קורא לה – סוניה, על החיפוש הבלתי נגמר אחרי בית, וגיליתי כמה הסיפור שלה דומה למציאות שלנו כאן בישראל.
בישראל של היום אף אחד לא צריך להסביר לנו איך נשמעת אזעקה באמצע הלילה, מה מרגישים כשחדר השינה הופך לממ"ד, או איך זה לנסות לתכנן את העתיד כשהמציאות משתנה כל חמש דקות. אבל כשישבתי לדבר עם סוניה, דודתי בת ה-17, הבנתי שההיכרות שלנו עם המלחמה היא רק קצה הקרחון.
עד גיל 4 היא גרה בדונייצק שבאוקראינה. מאז? החיים שלה הפכו למסע הישרדות של אריזות ופרידות: מריופול, יורייבקה, מירנוגראד, מערב אוקראינה, ברלין, ועכשיו עיירה שקטה בגרמניה. בשיחה כנה ומצמררת היא סיפרה לי איך זה לגדול כנערה פליטה באירופה – ולמה, למרות הכול, היא בוחרת לראות את האור.
מה קרה לפני שהכל השתנה בפעם הראשונה?
כדי להבין את הסיפור של סוניה, צריך לחזור אחורה לשנת 2014. בזמן שרוב העולם הכיר את המלחמה באוקראינה רק ב-2022, בדונבאס שבמזרח המדינה האש בערה כבר שמונה שנים קודם לכן, כשרוסיה סיפחה את חצי האי קרים וכוחות בדלנים השתלטו על דונייצק.
סוניה הייתה אז רק בת 4, אבל הזיכרונות מהעיר – שהיא גם עיר הולדתם של הוריי – צרובים בה: ״אני זוכרת שישבתי על הסלעים ליד האצטדיון עם ההורים בקיץ וצפיתי בזיקוקים, והלכתי לגן כל בוקר לאורך הטיילת״. היא הייתה ילדה מלאת אנרגיה שרקדה, שחתה והתאמנה בהתעמלות אמנותית.
״מעטים יודעים את זה, אבל המלחמה לא התחילה ב-2022, אלא אי שם ב-2014״.
בן לילה המשפחה נאלצה לעזוב הכול מאחור. התחנה הסופית שלהם אז הייתה העיר מירנוגראד, שבה העבירה סוניה את רוב ילדותה. המעבר לא היה קל: ״אחרי המעבר הראשון נהייתי הרבה יותר סגורה״, היא מודה. ״למקומיים היו חברים שהם הכירו כל החיים, ואני הייתי הילדה החדשה״. מי שהציל אותה מבדידות היה בית הספר למוזיקה ולריקוד, שם מצאה חברים אמיתיים ונסיעות משותפות לתחרויות שהחזירו לה את תחושת השייכות.
יום חמישי, 24 בפברואר: ״חשבתי שנחזור תוך כמה שבועות״
את הבוקר שבו פרצה הפלישה הרוסית הכוללת לאוקראינה, סוניה זוכרת לפרטי פרטים – בעיקר כי באותו יום היה אמור להיות לה שיעור סולפג'יו (פיתוח שמיעה מוזיקלית).
"התעוררתי מוקדם וראיתי את הטלוויזיה דולקת במטבח ואת ההורים מדברים בלחץ״, היא שיחזרה. ״המילה ׳מלחמה׳ נתקעה לי בראש, אבל לא באמת הבנתי מה זה אומר. הלכתי לשיעור אצל המורה, הרחובות היו ריקים לגמרי, אפילו בלי מכוניות. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה: ׳מה זאת אומרת מלחמה? זה לא יכול להיות. זה בלתי אפשרי׳״.
המציאות הכתה בה מאוד מהר. בהתחלה, כשהאזעקות נשמעו, היא והשכנים ירדו למרתף הבניין, סיפרו בדיחות וניסו לשבור את המתח. אבל כשהפגזות הפכו לשגרה והפחד שיתק את כולם, אנשים הפסיקו לרדת למקלט. סוניה מצאה את עצמה מסתתרת במסדרון בין שני קירות.
״בימים האחרונים לפני שעזבנו ישנתי עם מעיל ומגפיים, כי פחדתי שטיל ייכנס לתוך הבית״, היא מספרת בשקט. ההורים שלה הבינו שהחרדה פוגעת בה והחליטו לברוח. ״הייתי בטוחה שנעדר לכמה שבועות ונחזור״. מאחור נשארו החדר שלה, הצעצועים והדבר שהיא מתגעגעת אליו יותר מכל: אלבומי התמונות הישנים. ״אלה היו הזיכרונות שלנו״.
סופיה דיבוב. קרדיט: באדיבות המצולמים
הגשם של גרמניה ותיכון חדש
מסע החוצה מאוקראינה התחיל בשלושה חודשים בגן ילדים במערב המדינה שהוסב למרכז מפונים. ״ישנו על מיטות תינוק, אבל הכרתי חברים ולפעמים זה הרגיש כמו מחנה קיץ״, והמשיך דרך פולין עד לגרמניה.
הלילה הראשון שם היה סיוט: בלי לדעת מילה בגרמנית ובלי להבין איך עובדת התחבורה הציבורית, המשפחה נתקעה באמצע הלילה בגשם שוטף עם מזוודות ענקיות במקום זר לחלוטין. דווקא שם הגיעה הישועה מאישה מקומית ובתה – נערה בערך בגילה של סוניה – שהעמיסו את הציוד לרכב והסיעו אותן עד ליעד.
״עבור חלק מהאנשים, מלחמה היא רק חדשות בטלוויזיה שאפשר לכבות. עבורנו, זו מציאות ששינתה את החיים״.
אבל ההשתלבות בחיים החדשים בגרמניה הביאה איתה אתגר כואב לא פחות מהטילים: בריונות בבית הספר. ״מעולם לא חוויתי בריונות באוקראינה, וכאן פגשתי את זה לראשונה״, היא שיתפה. חלק מהתלמידים בכיתה צחקו על המבטא שלה וקיללו אותה בגלל מוצאה, בזמן שהיא נאבקה ללמוד גרמנית מאפס.
״הכי כאב לי שבמקום לקבל תמיכה ועזרה, קיבלתי יחס כזה. באוקראינה החברים שלי היו עוזרים לי להשתלב״. ובכל זאת, היא מקפידה שלא להכליל: ״בכל מדינה בני נוער רוצים בסוף את אותו הדבר – למצוא חברים, לעשות את מה שהם אוהבים ולהרגיש שייכים״.
כשהכיתה שלה צופה בסרטים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה, סוניה לא מצליחה לעצור את הדמעות. ״מאחורי כל מספר וכל כותרת בחדשות עומדים אנשים אמיתיים. יש להם משפחה, ילדות, חלומות ותוכניות. גם לי היה את כל זה״.
לחזור אל הגבול: "פתאום היה לי קל יותר לנשום"
למרות המרחק, הלב של סוניה נשאר בבית. לאחרונה היא נרשמה דרך האינטרנט לפרויקט נוער אוקראיני בשם ״זליזנה זמינה״ (Залізна зміна), שמפגיש בני נוער אקטיביסטים מתוך המדינה ומחוצה לה. במסגרת הפרויקט היא פגשה חיילים, פצועי מלחמה ואפילו את עורך מגזין ״ווג״ האוקראיני.
הרגע שבו חצתה שוב את הגבול בחזרה לאוקראינה היה עבורה רגע מכונן: ״הרגשתי שמחה עצומה ושלווה פנימית. פתאום גיליתי שקל לי יותר לנשום. הייתי מוקפת באנשים שמדברים את השפה שלי ומבינים אותי בלי שאצטרך להסביר. באותו רגע הרגשתי שייכת״.
״בשבילי הדבר הכי חשוב הוא לא מספר המדינות שעברתי, אלא מספר הפעמים שהמשפחה שלי הייתה צריכה להתחיל הכול מאפס״.
החיבור הזה הזכיר לה ביקור מצמרר אחד מהילדות, כשנסעה עם אמה לדונייצק הכבושה כדי לארגן את הדירה הישנה. סוניה זוכרת את מחסומי הדרכים, שלטי האזהרה מפני שדות מוקשים וחורי הכדורים בקירות הבתים. ״הייתי מבועתת. בדקו למבוגרים את הטלפונים בגבול וידעתי שאסור לי לדבר״. מה שהדהים אותה יותר מכל היה הניגוד הבלתי נתפס: לצד הטנקים והסכנה, אנשים המשיכו לקנות בחנויות צעצועים כאילו הכול כרגיל. ״הרגשתי אוקראינית וגאה בזה. ומאז, מעולם לא באמת רציתי לעזוב״.
סופיה דיבוב. קרדיט: באדיבות המצולמים
מה אומרים לנער שהחיים שלו התהפכו בן לילה?
כשאני שואל את סוניה איפה היא רואה את עצמה בעוד חמש שנים, היא צוחקת בעצב. ״קשה לי לדמיין, כי למדתי כמה מהר הכול יכול להתהפך״. החלום שלה הוא ללמוד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה בקייב או באודסה, לחזור להחלקה אמנותית, לכתוב שירים – ובעיקר, להפסיק רק להסתגל למציאות ולהתחיל לבחור את החיים שלה בעצמה.
לפני שאנחנו מסיימים, אני מבקש ממנה מסר לבני נוער – כאן בישראל ובכל מקום אחר – שמרגישים שהקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים.
״הדבר הכי חשוב הוא להישאר קרובים לאנשים שאוהבים אתכם״, היא אומרת בביטחון של מי שכבר עברה הכול.
״אתם לא צריכים להתמודד עם זה לבד. גם אם זה מרגיש שהחיים הרגילים נגמרו והעתיד מפחיד, זה לא אומר שלא יגיעו ימים טובים. תנו לעצמכם זמן, תבנו את החיים מחדש צעד אחרי צעד – וגם בתקופות הכי חשוכות, תחפשו את הדברים הקטנים שעושים אתכם מאושרים יותר״.
רוצים להישאר מעודכנים בעוד כתבות שלא תמצאו בשום מקום אחר (או אולי לכתוב אצלנו בעצמכם)?
