מי שקראו את הכתבה הקודמת שלנו כבר הבינו שסביב להקת שאזאמט מתרחשת תופעה שלא רואים בכל יום במוזיקה הישראלית: קהל שלא רק עומד ומצלם סרטונים לפלאפון, אלא מדליק עשן, מניף דגלים ומתפקד כגוש מעודד של ממש.
כדי להבין מאיפה החיבור המטורף הזה התחיל, איך נולדים השירים ומתי הם מופתעים בעצמם, תפסנו את כוכבי הלהקה, אשכן וגדעון, לשיחה על מוזיקה, קהילה והאנרגיה שמחברת הכל.
מאיפה בכלל הגיע הרעיון להקים את האולטראס?
גדעון: ״שאבנו את הרעיון ממגרשי הכדורגל. שם האולטראס, היציע שמאחורי השער, הם חלק בלתי נפרד מההצגה. הקהל הרחב מגיע, בין היתר, כדי לראות מה הם יעשו, והם עצמם מרגישים חלק מהמופע: מכינים דגלים, מכינים שירים. רצינו שגם אצלנו הקהל ירגיש חלק מההופעה ומהאירוע. היום אנחנו רואים את זה פורס כנפיים וקורה גם בלעדינו, ואין דבר יותר כיף מזה״.
אולטראס שזאמאט. קרדיט: בר שבתאי. תמונה באדיבות שזאמאט
איך תתארו את האולטראס למי שעוד לא חווה הופעה שלכם?
אשכן: ״אולטראס זה קהל שרואה את עצמו כחלק מהלהקה. זה בא מעולם הכדורגל: חלק מההופעה, חלק מההצגה. החיבור אלינו הוא גם מוזיקלי, גם ברמת התוכן וההזדהות, וגם ברצון הבסיסי להיות חלק ממשהו – להוציא אנרגיה ולהתפוצץ. הם הקהילה הרחבה שלנו, ואלה שבאים להופיע מהקהל בדיוק כמו שאנחנו באים להופיע מהבמה״.
בואו נחזור רגע להתחלה. איך נוצר החיבור ביניכם ואיך נולדה הלהקה?
אשכן: ״גדעון ואני מכירים עוד לפני שנולדנו, כי ההורים שלנו מכירים עוד מימי הצופים. כשהשתחררתי מהצבא התחלנו לעשות ראפ בעיקר בשביל הכיף. אחרי שחזרתי מהטיול בהודו החלטתי לקחת את זה ברצינות, והתחלנו לחפש מפיק. דרך חבר משותף בבר שעבדנו בו – 'ביר-בזאר' בתל אביב – הכרנו את שי, ומשם התגלגלנו לפגישה עם ג'ימבו ג'יי.
הוא המליץ לנו חד-משמעית להקים להקה, והקשבנו לו. פגשנו את איתי המתופף, והשותפים שלו לדירה – ריף הקלידן ונמרוד הגיטריסט – הצטרפו ישר לחזרה הראשונה. בהמשך הצטרף גם אביעד, וככה נולדה להקה״.
איך נראה תהליך היצירה והכתיבה שלכם מאחורי הקלעים?
אשכן: ״הוא משתנה מאוד משיר לשיר, ואנחנו משתדלים לגוון כל הזמן – כי ככה גם המוזיקה יוצאת מגוונת. יש דרך אחת שאנחנו אוהבים במיוחד: אנחנו נוסעים למרכז קלור בכפר בלום, בצפון. כולנו מהאזור, ושם בעצם התחלנו. אנחנו לוקחים את האולפן לכמה לילות ועושים ריטריט מוזיקלי: מנגנים מבוקר עד ערב, קופצים לנחל אם זה קיץ, עושים מדורה אם זה חורף״.
״יש שם שני חדרים, ובדרך כלל מתחילים מביט – ביחד או במקביל בשני החדרים. משם גידו ואני יושבים לכתוב רעיונות, וזה חוזר לפורום של כל המפיקים. יש שם ממש פס ייצור של ביטים ומילים: חלק ממשיך איתנו קדימה וחלק נגנז. אבל בעיקר אנחנו נהנים מהדרך, וכשזה בא מכיף – גם המוזיקה נשמעת ככה״.
להקת שזאמאט. קרדיט: בר שבתאי. תמונה באדיבות שזאמאט
עם כל הטירוף שקורה עכשיו, מה השאיפה קדימה ואיך עוד תפתיעו את הקהל?
אשכן: ״השאיפה הכי גדולה היא פשוט להצליח להתפרנס מהמוזיקה ומהלהקה שאנחנו כל כך אוהבים. אנחנו מאמינים בזה וזה יקרה. לגבי הפתעות? קשה לתכנן אותן מראש. בדרך כלל אנחנו מפתיעים קודם כל את עצמנו – בדיוק כמו שקרה עם נינט באמפי שוני, משהו שבכלל לא תכננו מראש״.
