גם באד באני, שזכה באלבום השנה ומי שכבש הסופרבול (קודש הקודשים של האמריקאים ואחת הבמות הגדולות בעולם עם מיליוני צופים) והיה הזמר הראשון שלא הופיע באנגלית אלא בספרדית בלבד, לא נשאר חייב.
הבחירה באמן ששר בספרדית ומבקר בחריפות את משטרת ההגירה (ICE) הציתה אש. המבקרים זועמים על “השתלטות זרה” על המוסד הכי אמריקאי שיש, בעוד המעריצים חוגגים ניצחון תרבותי.
אבל כאן בדיוק עובר הגבול. האם הסערה מוצדקת? כשמסתכלים על המספרים, באד באני הוא מפלצת רייטינג והשמעות. הוא הרוויח את מקומו ביושר על הבמה. אבל הבעיה היא לא הכישרון שלו, אלא הנטייה המתישה של האמנים הגדולים ביותר להפוך כל מיקרופון למגפון פוליטי.
יש משהו כמעט ציני באמנים שמטיפים על “אדמה גנובה” ועל “חוסר אלימות” מעל בימה נוצצת שעלתה מיליונים, בזמן שבחוץ המציאות מורכבת הרבה יותר מהאשטאג בטיקטוק. כן, אלימות היא פסולה, וכן, זכויות אדם הן קדושות- אבל האם איבדנו את היכולת ליהנות ממשחק פוטבול או מאלבום טוב בלי לקבל הרצאה על מדיניות הגירה?
החיים שלנו רוויים בפוליטיקה. היא נמצאת בחדשות, בפוסטים ובשיחות חולין המוזרות האלה במעלית עם השכן מלמעלה. הטקסים האלו היו אמורים להיות המקלט שלנו. המקום שבו אנחנו מתווכחים על סולו גיטרה ולא על סעיפי תקציב פדרליים. הגיע הזמן להחזיר את הפוליטיקה לקלפיות, ולהשאיר את הבמה למוזיקה. אחרי הכל, בסופרבול אנחנו רוצים לראות טאצ’דאון לצד מופע מרהיב, לא הפגנה.
