קולנוע ישראלי תמיד היה מיוחד ויקר לליבנו. ההרגשה וההזדהות עם הסיפורים שמוצגים זה משהו שרק לנו, הישראלים, יש. הסרט כיסופים אמנם מתרחש בסוף שנות ה70 בישראל (הרבה לפני שהייתי קיים), אבל הוא עדיין הכיל בו אלמנטים עכשוויים והצלחתי להתחבר אליו בקלות.
החודש (ג׳, 17.7) הגעתי לפרימיירה החגיגית של הסרט כיסופים. היא כללה שטיח אדום מפואר, אוכל, שתייה, את כוכבי ויוצרי הסרט ואווירה קיבוצית שחבל על הזמן. אחרי שקצת אכלתי ושתיתי מהבופה העמוס בטוב נכנסתי לאולם לצפות בסרט, והנה כל מה שחשבתי עליו.
פרמיירת כיסופים. קרדיט תמונה: בן פימה
אתחיל מהדמויות. השחקנים מצויינים ולכל אחת יש סיפור משלה, הדרך שבה כל הסיפורים מוצגים יחד נהדרת. המון דברים בסיפורים מורגשים ואפשר ממש להתחבר אליהם, וזה מה שעושה את הסרט כזה אנושי ויפה. לפעמים הסיפור טיפה התערבב לי אבל זה בקלות הסתדר ככל שהוא התקדם.
הצילום היה מושקע ומדהים. השוטים של נוף הקיבוץ, המצלמה שעוקבת אחרי השחקנים, הצבע והאור שמהפנט את הצופה. עבודה מצויינת!
המוזיקה והסאונדים היו נפלאים לא פחות. בחירת השירים טובה והסאונדים הייחודיים של הסרט מתאימים בדיוק לסצנות שבהן הם נמצאים.
אך הדבר שהכי חשוב ומה שבעיניי עושה את הסרט כזה עוצמתי, הוא התקופה שבה הסרט יצא. אנחנו חווים תקופה קשה במדינה שלנו, מלחמה שנמשכת כבר 9 חודשים. למרות שהסרט צולם ונערך לפני המלחמה, הוא מנגן על נקודות רגישות וכואבות, אך גם על היופי שבאחדות ובחיבור הישראלי שלנו כעם. אני יותר מחושב שזה הסרט הכי חשוב לתקופה הזאת ויותר מממליץ ללכת לראות אותנו בקולנוע, בין אם תאהבו אותו ובין אם לא.
״כיסופים״ מגיע ממש עכשיו לבתי הקולנוע, וההמלצה שלי היא חיובית לחלוטין. אני הייתי בן פימה ותודה שקראתם את הביקורת שלי. מוזמנים לקרוא פה את הביקורות הקודמות שלי וגם להתרשם מהמגזין של טינק שמלא בתוכן מעניין.
עד לביקורת הבאה, נתראה!
פרמיירת כיסופים. קרדיט תמונה: בן פימה
