קיי-פופ זה ממש לא פלופ.
עם מעל ל-71 מיליון מנויים לערוץ היוטיוב שלהן, 45 מיליון עוקבים באינסטגרם ו-28 מיליון עוקבים בטיקטוק, ליסה, ג’ני, ג’יסו ורוזה ביססו את עצמן כפנים של עולם הקיי-פופ בזירה הבינלאומית. אולי לפי השמות לא תזהו אותן, אבל כנראה שאתם מכירים אותן בשם הבמה שלהן כלהקה – BLACKPINK, שהצליחה לסחוף מיליוני מעריצים מסביב לעולם, עם קהל קאלט שיאכל את כל מה שהן מוכרות. אז מאיפה זה הגיע?
פופ קוריאני, או בשמו המקצועי ‘קיי-פופ’, הוא ז’אנר שהתחיל להתפתח בקוריאה הדרומית, בערך משנות ה-90 המוקדמות. את הפופולאריות של הז’אנר מסביב לעולם ניתן לנכס לרשתות החברתיות, ששם נבנו קהילות מעריצים ענקיות של כל אמן ובעיקר, להקות קיי-פופ. אם התרגלתם לזה שלהקות מערביות מונות 4-5 חברים, בלהקות קיי-פופ לוקחים את זה לאקסטרים, והלהקות יכולות למנות יותר חברים ממה שאפשר לספור על שתי הידיים, ובדומה ללהקות מערביות – לכל אחד מחברי הלהקה יש סטייל ייחודי משלו, ומיליוני מעריצים צעירים מכל העולם.
לכל להקת קיי-פופ יש את השטיק שלה, משהו שמייחד אותה – בין אם זה באסתטיקה, לבוש, סגנון שירה או אפילו איזשהו סיפור רקע שנבנה לחברי הלהקה. לרוב הכל נורא צבעוני, מוגזם, מצועצע וכייפי, אבל זה לא מוגבל אך ורק בזה. כל אלה עוזרים לך להיכנס לעולם שלהן, ולהרגיש שאתה חלק מאיזשהו יקום קולנועי שנבנה במיוחד כדי שכל אחד יהנה ממנו (וגם כדי שנרגיש שהוא הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שמוזיקה מודרנית יכולה להציע). קחו לדוגמא את להקת LOONA, אחת מלהקות הקיי-פופ הכי פופולאריות בעולם המערבי: לחברת התקליטים שלה לקח שנה וחצי רק כדי לחשוף את 12 בנות הלהקה, כל זה במטרה לתת למעריצים את סיפור הרקע של כל אחת מהן. הכל נעטף תחת היקום שלהן, ה-LOONAVERSE (כן צוקרברג, הן הקדימו אותך קצת).
הקוריאנים לוקחים את המלאכה שלהם ברצינות. אולי אנחנו רואים את זה בצורת קליפ של 3 דקות, אבל מה שרובכם לא יודעים הוא שרוב הלהקות עוברות מחנה אימונים של שנים על גבי שנים, החל מגיל בו רובנו היינו קונים שוקו ולחמנייה לארוחת בוקר. חשבתם שגיבוש קרבי הוא קשה? דמיינו להיות באחד מגיל 10, רק שבגיבוש הזה, אתה נכנס לרוטינה של אימוני ריקוד, שירה, עמידה מול מצלמה. הכל במטרה אחת להפוך לחלק מהיחידה הזאת, שהופכת להיות הלהקה שלך.
ובסופו של דבר? זה עובד להם. תעשיית המוזיקה הקוריאנית הצליחה להפיק חלק מהכוכבים הכי גדולים בעולם – להקות כמו בלאקפינק, BTS (הלהקה, לא להתבלבל עם הארגון האנטי-ישראלי ה-BDS), TWICE, Girls Generation, EXO, 2NE1 והרשימה עוד ארוכה. בני ובנות נוער מסביב לכל העולם נפלו שבויים בקסם הקוריאני המצועצע, וכמובן שתעשיית המוזיקה הקוריאנית הצליחה לגלגל המון כסף – ממכירות תקליטים, צפיות בכמויות מפלצתיות בכל הרשתות החברתיות (ובעיקר ביוטיוב, שם הם שברו כל שיא קיים וממשיכים לשבור את השיאים של עצמם), ועד סיבובי הופעות מסיביים, כאשר להשיג כרטיס אליהן יותר קשה מלמצוא חנייה בתל אביב.
אמנם זה לא נראה הכי שגרתי, אבל קיי-פופ היא כבר לא ‘תופעה’ או ‘קטע של ילדי סנטר ופריקים’, זה כבר חלק מהותי מתעשיית המוזיקה של היום. ולא רק שזה מגניב, מצועצע ו’לא שגרתי’, זוהי תעשייה שמכניסה הרבה מאוד כסף וסוחפת המון אנשים מסביב לעולם.
