יום הזיכרון בשבילי הוא יום שבו אני מנציחה את הזיכרון של קרוב משפחה שלי שנחטף בשבי לפני כמה שנים אבל חזר אלינו בארון. לפני כ-14 שנה, ב-7 באוקטובר נחטפו שלושה חיילים בשבי, וביניהם קרוב המשפחה שלי, סמ"ר עדי אביטן. הוא יצא לסיור על הגדה כי הייתה התראה שמתקיימות שם הפגנות של החיזבאללה, הוא הגן עלינו כדי שאותם המחבלים לא יפרצו את הגדרות ויפגעו בנו.
לדעתי הגיבורים הכי גדולים הם החיילים שלנו, הצבא שלנו, אותם אלו שמגנים עלינו בכל יום ויום ואפילו מוכנים לוותר על החיים שלהם למעננו. עדי ויתר על החיים שלו והגן עלינו באותם היום, הציל חיים של עשרות אזרחים.
ברגע שהחטיפה התקיימה כולנו ידענו שזהו, הסיכוי שעוד נראה אותו הוא קלוש ביותר, כי חיילים שהולכים לשבי האויב לא חוזרים. אני מעריצה את המשפחות האלו ואת המשפחה שלי שהצליחה לקום מהאסון כזה נורא – את הזמן אי אפשר להחזיר אחורה כדי להחזיר את עדי ומה שנותר זה להתקדם הלאה. המשפחות השכולות שבאמת מצליחות להמשיך בחיים שלהם הם הדמות להערצה האמיתית, לא כל כוכבי הפופ או השחקנים שאנחנו רואים בטלוויזה.
תתארו לכם איך זה לקום כל בוקר ולדעת שהבן שלך, שאח שלך לעולם לא יחזרו – זה פשוט מזעזע. אני לפעמים שואלת את עצמי איך אפשר להיות כאלה רעים? באיזו זכות אנשים לוקחים למישהו אחר את החיים? במה שונה אדם מאדם, שאחד חי והשני מתחת לאדמה?
זה קשה לעכל את זה והפתרון הוא לא להרוג את כל הערבים, כי אחרי הכל הם בני אדם בדיוק כמונו, לא משנה מה קורה – תמיד תזכרו שכל אחד הוא בן אדם ללא הבדלים של מגדר, דת או צבע עור. למרות שאנחנו פגועים וכועסים, כן מותר לנו להביע דעה, אבל אסור לנו לפגוע בהם כי הם בני אדם.
