fbpx
דימוי: נוצר באמצעות בינה מלאכותית

מאחורי המסכה: למה כולנו מכורים לתרבות הספאם והעמודים הבדויים?

עמודי הספאם השתלטו לנו על האינסטגרם • לצד פרופילים רגילים, אנשים פותחים חשבונות מיוחדים שבהם עולים תכנים "אמיתיים" יותר • לא הכל ורוד: לפעמים אנחנו משתמשים בעמודי הספאם רק כדי לעשות סטוקינג • עושים סדר בתופעת עמודי הספאם

  • זואי וקנין
  • 29 באפריל, 2026

אם תפתחו למישהו מהשכבה שלי את האינסטגרם, רוב הסיכויים שלא תמצאו שם רק את העמוד הראשי והמלוטש עם התמונות מהבת-מצווה של בת דודה שלהם. מתחת לפני השטח, בתפריט החלפת החשבונות, מסתתר עולם שלם הנקרא עמודי הספאם. פעם קראנו להם “חשבונות פיקטיביים” או “פייקים”, אבל היום מדובר בתרבות שלמה שיש לה חוקים משלה, שפה משלה, ואפס פילטרים.

אז למה בעצם אנחנו צריכים את זה? מה גורם לנערה ב-2026 לפתוח עמוד עם השם שלה ביחד עם המילה “ספאם” ולעלות שם סטורי של עצמה בוכה עם פילטר של דב?

בפיד הראשי שלנו, המציאות הזאת שיצרנו לעצמנו, היא הצגה אחת גדולה. כולם בים, כולם בסטייל, וכולם נראים כאילו הם הרגע יצאו מרינג-לייט. הספאם הוא המרד הלא-רשמי נגד הדיקטטורה של הלייקים.

בעמוד ספאם מותר להיות “מכוערת”. מותר להעלות תמונה מטושטשת של המבורגר ב-3 לפנות בוקר, ומותר לפרוק עצבים על המורה לתנ”ך. זה המקום היחיד שבו הלחץ החברתי להיראות מושלם פשוט מתנדף. שם, ה”לייק” לא מעיד על כמה את יפה אלא על כמה את אמיתית. 

אחד המושגים הכי חזקים בעמודי ספאם הוא הקלוז פרינדס. בכתבה עיתונאית היינו קוראים לזה “צמצום קהל היעד ליצירת אינטימיות”. בפועל? זה פשוט הדרך שלנו לסנן את הרעש. בעוד שבעמוד הראשי יש לנו מאות (או אלפי) עוקבים שכוללים את דודה חנה והילד המציק מהיסודי, בספאם נמצאים רק ה”רילז”.

העמודים האלה יוצרים קהילה סגורה ובטוחה. זה המקום שבו אנחנו מרגישים מספיק בנוח לשתף דברים שבחיים לא היינו אומרים בקול רם בבית הספר. זה סוג של יומן אישי, רק כזה שיש לו קהל מגיב ששולח לבבות וכותב “אמאלה כמה שאת צודקת”.

אבל אנחנו יודעים שלתרבות הזאת יש גם צד פחות פוטוגני. לפעמים העמודים הבדויים משמשים ככלי למלחמות של השפלות, הפצת שמועות או “סטוקינג” (מעקב) אחרי אקסים ואנשים שאנחנו לא רוצים שיידעו שאנחנו צופים להם בסטורי.

הכוח הזה להיות מישהו אחר, או להיות עצמך בלי שאף אחד יזהה שזו את, יכול להיות משחרר – אבל גם מסוכן. כשאין פנים מאחורי החשבון, קל יותר להגיד דברים פוגעניים. הגבול בין “מקום לפריקה” לבין “מקום לבריונות” הוא לפעמים דק מדי.

תרבות הספאם היא לא סתם טרנד חולף, היא הדרך של הדור שלנו להתמודד עם העומס הדיגיטלי. אנחנו רוצים להיראות, אבל רק על ידי מי שאנחנו בוחרים. אנחנו רוצים לדבר, אבל בלי שישפטו אותנו לפי כמות הריטוש בתמונה.

אז בפעם הבאה שאתם רואים נער או נערה תקועים בטלפון ומחייכים למסך, רוב הסיכויים שהם לא בודקים כמה לייקים קיבלה התמונה מהחופשה באילת. הם כנראה עכשיו בתוך הבועה הבטוחה של הספאם שלהם, כותבים פוסט על זה שנמאס להם מהבגרויות. וזה, בסופו של דבר, הכי אנושי שיש.