להניע נוער – הנוער בחזית, שיחה עם מיקה שני מקיבוץ בארי

השבוע אירחתי את מיקה, נערה בת 18 מקיבוץ בארי אשר שיתפה באומץ ובעוצמה נדירה את כל מה שעבר עליה ועל משפחתה באותה שבת איומה ב-7 לאוקטובר. 

את מיקה הכרתי במפגש זום עם נציגי משפחות החטופים, שאפילו שהמפגש התקיים בסביבה וירטואלית הוא השאיר חותם בכל אחד ואחת מהמשתתפים ששמעו את הקולות הנוראיים של אלו שחוו על בשרם את אירועי השבת בשחורה.

מאותו היום החיים של מיקה השתנו לגמרי – אחיה בן ה-16, עמית, נחטף לעזה והיא ומשפחתה הפכו לפליטים שפונו לים המלח.

“כל פעם שאני אומרת לעצמי בראש עמית בעזה זה פשוט… הזוי. אני יודעת שהוא חי, אם הוא היה מת הייתי מרגישה את זה. הוא חזק והוא לא פראייר, הוא יעשה מה שצריך לעשות. הוא בטוח עושה מה שאומרים לו, בכל מקרה האינטרס של שני הצדדים זה שהוא יישאר בחיים”.

היה לי חשוב שהסיפור של מיקה יישמע ויהדהד, היה לי חשוב שהעוצמות שלה יהדהדו, אנחנו שומעים את קולות ההורים שזועקים, את הילדים הקטנים שעולמם התהפך ולעיתים בני ובנות הנוער, שעוד שניה היו צריכים לצאת לחיים האמיתיים – נדחקים מעט אל השוליים.

בזכות מיקה קיבלתי הצצה למה עובר על בני ובנות נוער מאז אותו יום נורא
“בתור אחת שגדלה בבארי, הייתי בטוחה שזה המקום הכי בטוח בעולם. זו לא הכחשה, תמיד אמרו שעוטף עזה הוא 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהנום. בכל 18 השנים שאני חיה בחיים לא פחדתי לגור פה.
זה עוד יחזור להיות גן עדן. בנתיים השגרה שלי משתנה מיום ליום… יש ימים שכל היום יש פגישות עם המטה והחמ”ל ויש ימים שאני במיטה כל היום נרקבת עם המחשבות. בשבוע שבועיים הראשונים בכיתי בלי שליטה, באיזשהו שלב זה נאטם, 90 נרצחים זו כמות מטורפת והכרתי את כולם. אני מרגישה שראיתי הכל ואין שום דבר שיכול לזעזע אותי עכשיו.

אני חושבת על עמית, מה יהיה כשהוא יחזור? איך מספרים לו שאין יותר בית, שחברים שלו נרצחו? 

ולמרות הכל, אני לא אגור במקום שהוא לא הבית שלי, עם המשפחה ושלי והחברים שלי והנופים שלנו. שונאים אותנו בכל העולם, גם אם לא בטוח בארץ, כן בטוח כאן יותר מכל מקום אחר. 

תמיד אשאר מחוייבת לקיבוץ שלי, אני גם פליטה וגם חלוצה”.

מוזמנים להאזין לפרק המלא והמטלטל: